"המדיום הוא המסר"
(מרשל מקלוהן)
שפת גוף בהוראה
ילדים נולדים עם היכולת לקרוא שפת גוף. הרבה לפני שהם יודעים לקרוא בספר, הם יודעים לקרוא את שפת הגוף של הוריהם. הם מזהים את מצב הרוח של האם או האב ובהתאם לכך הם מתנהגים. כשהאם מראה פנים כועסות – התינוק יבכה, כשהיא תצחק – התינוק יצחק, כשתראה תנועות של וויתור – דרישותיו תגדלנה.
ככל שהילדים מתבגרים, הם משתפרים בקריאת שפת הגוף. בבואם לביה"ס, היכולת הזו מתווכת ביניהם ובין המורה וכך הם מבינים טוב יותר את מסריו של המורה.
שפת הגוף היא אפוא, השיחה בין המורה לתלמידיו. הם קוראים את שפת גופו ומגיבים. שפת גוף אפקטיבית של המורה נמדדת באופן בו התלמידים מבינים את משמעויותיו ומגיבים בהתאם.
שפת גוף היא כלי פדגוגי דידקטי חשוב ביד המורה. ה – איך – חשוב אפוא, לא פחות מאשר ה – מה – ולעתים אף יותר. ה – איך הזה, הוא המישור הבלתי מילולי, המורכב מהשימוש בקול ובשפת הגוף.
מרשל מקלוהן טבע את המונח "המדיום הוא המסר", בהתכוונו לטלוויזיה, דהיינו: המדיום הטלוויזיוני המעביר את המסר, יקבע את האופן שבו ייקלט המסר.
כך גם המורה, משמש כמדיום המשפיע על המסר שהוא מעביר לתלמידיו. במישור המילולי מעביר המורה מידע לימודי ובמישור הבלתי מילולי – בשפת הגוף – הוא מעביר מידע רגשי, אווירה ויוצר מערכת יחסים כיתתית.
אנו רואים שהעמידה בפני הכתה מהווה אתגר גדול בפני המורה.
להלן מספר טיפים חשובים, שיסייעו לו לקיום תקשורת טובה עם תלמידיו, להלהיב ולסחוף אותם לדבריו ולמסריהם.
- נתחיל בעמידת המורה מול הכתה. יציבה זקופה, בטוחה, פנים ערניות, מבט מופנה לתלמידים ויוצר עמם קשר עין תמידי, אלו מרכזים את התלמידים למורה ולאשר הוא מציג בפניהם.
- ברצינות פניו ובחיוכי יכול המורה להביע נועם וקבלה או כעס ודחייה. עדיף כמובן, להשיג את המטרה בדרכי נועם.
- יש להקפיד על התאמה בין שפת הדיבור לשפת הגוף.סתירה ביניהם יוצרת בלבול וחוסר אמינות
- כאשר תלמיד פונה למורה, על המורה לפנות אליו בכל הגוף, דבר המעיד על הקשבה ותשומת לב מלאה מצד המורה, ולא בהפניה של מחצית גופו, דבר המעיד על הקשבה כלאחר יד.
- כאשר תלמיד מפריע, על המורה ליצור אתו קשר עין רציני, שיהיה ממושך ויצביע על חוסר שביעות רצון ועל שאיפה שההפרעה תפסק. קשר העין ייפסק עם הפסקת ההפרעה.
- הנפת אצבע המורה, היא תנועה מאיימת וביקורתית ויש להימנע ממנה במידת האפשר.
- לידיים תפקיד חשוב בשיח ושיג עם התלמידים, לכן ארחיב בסעיף זה ואתאר את אותן תנועות הידיים שמומלץ להימנע מהן:
– הנחת ידיים על המותנים כהבעה של חוסר שביעות רצון, זו תנועה מתנשאת וביקורתית.
– החזקת ידיים בצורה רפויה לצידי הגוף, מעידה על עייפות, שעמום, אכזבה.
– הסתרת ידיים מאחורי הגב מעידה על ביקורתיות ועל הסתרה.
– הטמנת ידיים בכיסים מעבירה מסר של חוסר אכפתיות, אדישות וזלזול.
– ידיים חסרות מנוחה, המתעסקות בחפצים שעל השולחן, מעבירים מסר של עצבנות וחוסר שליטה בתלמידים ו/או בחומר ההוראה.
ובכן, מה כן?
מומלץ לשמור על תנועות ידיים אפקטיביות, כשהידיים בגובה שבין המותנים לכתפיים.
לסיכום:
מן הידוע הוא, שמורה אשר התנהגותו שלווה, משרה אווירה שלווה בכתה ומורה תזזיתי ועצבני יכניס את הכתה כולה לעצבים. שלווה ועצבנות ניכרים בעיקר בשפת הגוף.
מחקרים שונים הוכיחו שרושם ראשוני אשר אדם משאיר על רואהו, נקבע בתוך 20 שניות בלבד. ברור שבזמן זה אין כמעט תקשורת מילולית. משמע – עיקר הרושם הראשוני מתבסס על רשמים בלתי מילוליים.
מורה המכיר בחשיבות התקשורת הבלתי מילולית, היודע לרתום נכון את שפת הגוף לעבודתו ושומר בעזרת על קשר אנושי-רגשי חם עם תלמידיו – יצליח בעבודתו.
