מנהגי ברכה בארצות השונות
הצורות השונות של ברכת שלום, המקובלות אצל עמים שונים, מקור עתיק להן ומסורת של דורות קבעה אותן.
ברכת השלום היא הבעת ידידות ושלום ולעתים גם הבעת הכנעה. היא קבלה צורות שונות לפי הארצות, לפי נימוסי החברה ותנאי החיים ובהתאם לרצון המבר5כים והמבורכים.
לברכת השלום יש דרגות שונות: החל מהסרת הסנדלים, דרך שריקה לתוך האוזן, השמעת קול נחירה ועוד, כשם שיש הרבה דרגות למנהג הנשיקה – שהוא מנהג המקובל אצל עמים רבים בעוד שהוא זר ומוזר לעמים אחרים.
לדוגמה: שפשוף האף של הלאפי מוזר לנו, ובאותה מידה יתמה הלאפי כשיראה איש אירופי מנשק לחברו על הלחי או על היד. עוד יותר יתמה כשיראה אדם מנשק ספר תורה. ומה יגדל בודאי תימהונו כשיראה את הקתולי מנשק את סנדלי האב הקדוש ברומא.
גלגולן של ברכות שלום
כדי לדעת על שום מה שונים כל כך הדרכים בהם יברכו אנשים בארצות שונות, נצלול לנבכי העבר הרחוק.
ברכת שלום שהייתה מקובלת בין אנשי צבא הייתה הנחת היד על מצחיית הכובע. צורה זו מקורה בימי הביניים. האבירים שהיו לבושים במגיני קשקשים כבדים, ברכו האחד את השני בהרמת מצחיית המתכת שעל עיניהם. את הכובע המחובר אל שריון הגוף לא יכלו להסיר ולכן, סילקו רק את המצחייה שכיסתה את העיניים. בכך הוכיחו שאינם חוששים מפני העומד מולם. תנועת הזרוע והיד שבאה לשם הנפת המצחייה, נשארה עד היום.
ברכת שלום בדרך של הנפת מגבעת (מקובל למשל בבלגיה), היא שריד ממנהג קדום, כאשר כל מי שבא לבקר בבית חבר או שכן, הניח את כליו ובגדי הגנתו לאות שהוא בוטח באדם שהגיע אליו.
ברכת שלום בדרך של קידה, התגלגלה להרכנת ראש לשלום, כפי שמקובל כיום. הקידה היא אפוא, שריד לתקופה שבה רצה המברך להוכיח שאינו מחשיב עצמו כלפי המבורך, כאומר: ראה מה קטן אני.
ברכות שונות המקובלות עד היום
עד היום אנו עדים לדרכי ברכה שונים ולעתים משונים בעינינו.
דוגמאות:
* בקרב בני שבט היורובה אשר בניגריה מערב אפריקה – כאשר נפגשים שני בני השבט,שאחד מהם נחות במעמדו מהשני, הרי הוא מפיל עצמו על הארץ ושוכב על בטנו זמן מה. כך מביע המברך את כניעתו הגמורה בפני המבורך כאומר: אתה אדוני ואני עבדך.
כאשר שני בני השבט הם בני אותו מעמד, הם מתחבקים ומתנשקים על הלחיים 4 פעמים.
* באזורים אחדים באתיופיה, מתעטפים האנשים באצטלה מכף רגלם ועד ראשם, ולאות ברכת שלום הם חושפים בתנועה רחבה של הידיים, את חצי גופם העליון. המקור למנהג – באותם אזורים היו מוכרים בימים עברו עבדים בשוק. את העבדים היו מעמידים ערומים למען יראה הקונה את סחורתו. מכאן בא המנהג לחשוף את חצי הגוף בפני חבר או ידיד לאמור: עבדך אני העומד לשרותך.
* ברכת השלום המקובלת בין ילידי טיבט היא בודאי תמוהה בעינינו: המברך מסיר את מגבעתו, מגרד באוזנו ומוציא לשונו.
* במלנזיה – קבוצת איים באוקיינוס השקט, אשר חם ולח בהם מאד, כאשר נגש אדם לברך את רעהו, הוא משיב על ברכתו ושופך על ראשו דלי מים קרים. זאת ברכתו מכל הלב, שכן בחום השורר במקומות אלו, אין מתנה טובה מדלי מים צוננים.
* הנשים שחורות העור ליד אגם ויקטוריה – מזרח אפריקה, מקבלות את פני בעליהן החוזרים מן הציד כך: מותחות את גופן, מרימות את ידיהן ועומדות על בהונותיהן.כופפות את גופן לפנים ומורידות את ידיהן עד שהן נוגעות ברגלים, וכך למטה ולמעלה עשר פעמים, כאשר לכפיפות מתלוות מחיאות כפיים וקריאות עידוד.
* בפולינזיה – קבוצת איים באוקיינוס הדרומי, ברכת השלום של חלק מהילידים מתמיהה ביותר. הם תופסים בחוטמו של המבורך בבוהן ידם ובאצבעם ובאותה שעה מגרדים בידם השנייה בבטנו של המבורך.
* ברכת השלום של בני שבט הלאפים, הולמת את האקלים הצפוני הקר השורר במקומם. בהיפגשם הם מניחים את היד הימנית של האחד על הכתף השמאלית של השני, אחר כך מקרבים לחי אל לחי ולבסוף משפשפים את קצה האף אחד עם השני. זוהי התקרבות המביעה מתנת חום ללאפי.
ולבסוף ביפן – כשנפגשים לא נהוג ללחוץ ידיים אלא לקוד קידה. עומק הקידה תלוי בגילו ובמעמדו של האדם איתו נפגשים. ככל שאדם זה מבוגר יותר או בכיר יותר, כך הקידה כלפיו תהיה עמוקה יותר.
שלכם,
ד"ר אמיר הלמר
מומחה לשפת גוף
amir@migdalor.biz
